ערב סתיו אחד באמצע שנות התשעים, משחק חברי בין שתי קבוצות חברים נמשך כך־כך הרבה זמן עד שהשחקנים פשוט החליטו להפסיק. הסיפור הזה הופך לאגדה בכל פעם שמספרים אותו.
אם אי פעם נכנסתם לבית הקפה של אבו־מאזן בכפר קמא ביום ראשון בבוקר, יש סיכוי טוב שתשמעו את הסיפור על "המשחק שלא נגמר". כל שולחן זוכר אותו אחרת, אבל הקווים הכלליים תמיד אותם דברים.
זה התחיל ב־1998, או אולי ב־1999, או אולי ב־2000 — תלוי את מי שואלים. במגרש ביישוב היה משחק "חברי" בין קבוצה של שכונת הוותיקים מטבריה לקבוצה דומה מצפת. אף לוח תוצאות לא הוקם, אף שופט מוסמך לא הגיע, ואף אחד לא טרח לבדוק כמה זמן עבר.
מחצית ראשונה: בלי שעון
"שיחקנו 15 דקות עם השעון של שייע," מספר אחד הוותיקים. "ואז השעון נעצר. אמרנו 'לא נורא, נמשיך'. אחר כך נכנס המוזס לשופט, ושכח שהוא בכלל מתפעל את האירוע." במקום הפסקה מסודרת, השחקנים פשוט שתו מים, החליפו כמה אנשים בהרכב, וחזרו למשחק.
בהמשך הצטרפו לעניין שני נכדים של אחד השחקנים (אז בני 8 ו־10) — לא כצופים, אלא כשחקנים. "מי שזכר שהם לא בליגת הוותיקים, הוציא אותם. מי שלא — נתן להם לשחק." בערך באותה תקופה התחילה הקבוצה השנייה לעלות, אבל אף אחד לא ידע מי מנצח.
מחצית שנייה: הסכסוך
בשלב מסוים, אחרי שבע שעות וחצי (לפי גרסת אבו־מאזן, שמסתמך על השעון בקיר), פרץ ויכוח. אחד השחקנים מטבריה טען שהמשחק נגמר 6:5, השני שזה היה 7:6, אחד מהאוהדים על הקווים — אישתו של אחד השחקנים, שבישלה אורז מאחורי השער — אמרה שזה היה 12:11.
"בסוף החליטו לעצור," ממשיך הסיפור. "לא בגלל עייפות. בגלל שאישתו של חיים אמרה שהארוחה מתקררת. אז כולם הלכו לאכול." כן, כך, על אמת. הסיפור הזה הוא חלק מסיכומי המחזור שכבר הפכו לקאנון. עד היום, אם תיכנסו לדרדל'ה, תמצאו אזכורים שלו.
הלקח
הסיפור הזה הוא יותר מאנקדוטה. הוא מסביר את הרוח של ליגת הוותיקים — לא רק הכדורגל, אלא הקהילה. שאפו להקבוצות שממשיכות את המסורת.
בשנים האחרונות יש לזה גם פן רשמי. ההתאחדות לכדורגל הכירה בשנים האחרונות בליגות "מבוסס קהילה", ויש עכשיו תקנון מיוחד שמאפשר משחקים בפורמטים גמישים. אבל גם בלי תקנון, סיפורים כמו אלה ימשיכו להישמע בכל בית קפה.
אם יש לכם סיפור משלכם, שלחו אותו דרך דף יצירת הקשר. בכל שבועיים אנחנו מקדישים טור ל"דרדל'ה" שמגיע מהקוראים. ואם הסיפור מתאים, אפשר להוסיף אותו גם לגלריית הזיכרונות.
המגרש שבו התקיים אותו "משחק שלא נגמר" עדיין שם, גם אם הוא היום דשא סינתטי ולא עפר. ובכל ראשון בערב מתאספים שם אותם שחקנים. הפעם, מספרים, יש שעון. אבל עדיין יש ויכוחים.